סוף סוף יושבים! האומנם?
כביכול, מאורעות פרשת 'וישב' אמורים היו להתנהל על מי מנוחות. יעקב אבינו, אחרי 20 שנות עבודה אצל לבן, אחרי שיצא ונדד ועבד וחזר ושלח והשלים והתמקם: מתיישב בארץ כנען עם כל משפחתו ורכושו. נראה שסוף סוף הגיע למנוחה ולנחלה, שסוף סוף אפשר לנשום לרווחה. אך פרשת וַיֵשֶב, הפותחת את טרילוגיית סיפורי יוסף, היא ההיפך הגמור ממנוחה, במשפט אחד רומז לנו הכתוב מה קורה למי שיושב לאורך זמן. למי שמפסיק לפעול לטובת עצמו, משפחתו, סביבתו. למי שחושב שהחיים כבר יסתדרו מעצמם.
פרשת "וישב" מתרכזת בתלאות יוסף, אשר בקלות היו יכולים לשמש כתסריטים לסרטי אקשן מותחים ולמלודרמות קורעות לב. הדבר החל בזריקתו לבור ע"י אחיו ולאחר מכן במכירתו לעבד, יוסף מתגלגל לבית פוטיפר ומצליחים כל עסקיו של פוטיפר, עד כי הוא מפקיד את כל אשר לו בידי יוסף. רק שזליכה, אשתו הבוגדנית של בעל הבית, חשקה בנער הצעיר והיפה שהובא לארמונה וניסתה פעם אחר פעם לפתות אותו לשכב עמה. יוסף הצליח להימנע באומרו כי הוא לא יכול להתייחד עם אשת איש ובכך לבגוד באמון שנתן לו אדונו וכמובן בקוד המוסרי של הבורא. כנקמה היא העלילה עליו שניסה לאונסה והוא נכלא. שם, שר בית הסוהר ממנה אותו להיות ראש לכל האסורים. כעבור כמה שנים, מושלכים אל הכלא שר האופים ושר המשקים שחטאו לפרעה. השרים הנעלים מתעוררים יום אחד בכלא עם פרצוף חמוץ, יוסף מתעניין לשלומם פותר לכל אחד את חלומו ודבריו מתקיימים. כעבור שלושה ימים, שר המשקים מוחזר לתפקידו, שר האופים נתלה ואת יוסף שוכחים בבור...
ואנחנו לא שומעים אותו פעם אחת מתלונן או מאשים מישהו – לא את האחים, לא את מי שהעלילו עליו, לא את הכולאים שלו, לא את אלוהיו, ואפילו לא את עצמו.
בהמשך, יום אחד גם לפרעה יש חזיונות, נזכרים ביוסף, הוא מגיע לארמון, ופותר לו את החלומות ומציל את כל האנושות מחרפת רעב. למה את כל האנושות? כי מסתבר שברגע שהמצרים פתרו את בעיית הרעב אצלם הסחר שגשג שם והאכיל את היתר.
איך זה עובד לו? איך הוא מצליח להשקיט את תנודות התודעה? להחזיק לאורך כל הדרך במחשבה בהירה? להפריד את הסבל מהקושי? לא להיכנע לנקמנות מול האחים, מול אשת פוטיפר? מול העולם?
יוסף חי מתוך קבלה ושלום עם מה שיש.
בכל דבר, בכל מקום, בכל זמן, הוא רואה את ההזדמנות. הוא כמו אומר לעצמו איזה מנטרה קבועה – אם אני כאן, כנראה שכאן אני צריך להיות.. אז אפיק מזה את המקסימום. או - לכל דבר יש סיבה , ואני לא חייב להבין אותה, אלא לתת את המקסימום שלי.
יוסף אומר את האמת ומחובר אליה.
גם אם לא תמיד זה נראה שזה לטובתו (מה אם הוא לא היה מספר לאחים על השיבולים שמשתחוות לו? מה אם הוא היה שוכב קצת עם אשת פוטיפר...) יוסף נקי לגמרי מבפנים, כל הזמן. והשחרור הזה – מאפשר לו לקלוט את ההזדמנויות שבדרך. אותן הזדמנויות שאנחנו מפספסים כשאנחנו עסוקים מידי ב"מבחן התוצאה" או ברחמים העצמים...
יוסף חי בהתמסרות
לדיוויין/ לכח הגדול/ למקור תמיכה פנימי/ לאמונה/ לפוטנציאל/ לניצוץ האלוהי/ לכח החיים/ לאהבה עצמית ואהבה לכל.
*
במציאות חיינו הטרופה, כעבור 3500 שנה, יוסף מלמד אותנו שיעור חשוב ב- Do your best and leave the rest. ומזכיר לנו כמה מאיכויות היוגה הכי בסיסיות:
"סוד החופש האנושי הוא לפעול היטב, בלי להיקשר לתוצאות" בהגווד גיטה. בעולם שמתנהל ע"פ "שורה תחתונה" ו"מבחן התוצאה", אנחנו לומדים שיש מקום גם ל"איך" ולא רק ל"מה" (כשאתה כל הזמן במקסימום שלך)
להיות ברגע הזה, לקבל אותו בדיוק כפי שהוא. לשהות בו. להשהות את התגובה, את הצורך התמידי לתקן, לשנות, לחיות מתוך נסיון העבר או לרחף בתכניות לעתיד.
להסתכל על העולם ממבט של בורא, מבט של טבע הבודהה.
מקורות:
פרשת השבוע - 'וישב'
באור הקבלה והחסידות | דוד אגמון, זיו קצבי
באורה של ימימה | סיגל גריבי
מוקדש באהבה לשחר מתן – שמלמדת אותי את היוגה סוטרה של פטנג'לי ומחברת אותי כל פעם עוד קצת למקור...