פרשת וירא. מזמן לא הסתבכתי ככה עם פרשה. ובו זמנית מוצאת אותה כאחת הפרשות הכי מדוייקות לזמן הזה. הפרשה שמדברת על בחירה.
אברהם (ועוד כמה מסביבו.. שרה, לוט, אשת לוט, הגר) עוברים שם לא מעט נסיונות. והפרשה מזמינה אותי להתבונן - פחות על ה"מה" בחרו, ויותר ב"איך".
"בגדול" יש שתי אופציות: לסבול או להאמין... הדהרמה מציעה לי דרכים לשהות עם הכאב, להכיר אותו מקרוב, להסתכל לו בלבן של העיניים ומשם גם לגלות את האפשרות שהכל זמני, הכל בתנועה, גם הכאב. והיהדות? היהדות מציעה אמונה. אמונה שכל מה שקורה הוא טוב ומיטיב. גם אם אני לא יכולה להבין את התכנית הגדולה, שכוללת לא מעט כאב. היהדות מזמינה אותי להתמסר אליו. לדבוק בו. לאמן את הנפש האלוקית שבי.
והיוגה? התרגול הפיסי שוב ושוב מביא אותי אל נקודת החיבור שבי ובין שתי התורות הגדולות האלו. הגוף מבקש שוב ושוב לנוע אל המוכר והידוע, הנוח והבטוח, לחזק עוד את מה שחזק ממילא - את מה שטבעי לי, לנטוש את החלקים החלשים - אלה שמאתגרים אותי. בכל רגע בתרגול יש לי אפשרות לבחור לגדול.. להתנסות בחדש. בלא מוכר. בלא ידוע. בתוך התנוחות הנוחות והמוכרות: לתרגל סקרנות, לבוא אליהן ממקום חדש, להפתח אחרת, להרפות דווקא איפה שאני רגילה למתוח... ובתנוחות הפחות נוחות או הפחות מוכרות: אני מוזמנת לתרגל שהיה, סבלנות, חמלה, לגלות בי אולי עוד מידה חדשה.
היוגה מזמינה אותי לגשת לדברים בלחישה. מציעה לי מרחב שקט, נטול כח, נטול מאמץ. לפעמים זה כל כך מנותק מהכאוס שמסביב שאני בקלות מפספסת. והרי אני כבר יודעת שאם לא אקשיב ללחש תבוא כבר הכאפה :) שתעיר אותי, שתיקח אותי לרמה הבאה, לדרגה הבאה שבי. והבחירה אם להתמסר או לסבול היא לגמרי שלי.
