בתום תקופת החגים הארוכה הזאת ששיבשה לנו את שיגרת השיעורים, אני מתרגשת שסוף סוף השבוע חוזרים לעניינים. ריכזתי כמה תובנות ואיכויות שהתווספו לחיי מתוך חוויית תרגול היוגה האישית שלי, ולמי שעדיין מתלבט האם להצטרף – הפוסט הזה בשבילכם.
הרפיה - למדתי שאיכות ההרפיה היא אין סופית. אני ממש זוכרת איך פעם הגוף שלי היה "מוחזק" תמיד, גם במנוחה, והשרירים המכווצים והתפוסים גרמו לי ללא מעט אי נוחות בחיים. למרות שהייתי ספורטאית ורקדנית - עד שפגשתי ביוגה אף אחד לא לימד אותי טכניקות לשחרור הגוף - אותו שחרור פיזי שמשפיע גם על השחרור המנטאלי... ויכולת לשחרר ולהשתחרר (ממצבים, אנשים, מחשבות לופ ושאר ירקות).
נשימה - במקביל למספר השנים שבהן אני מתרגלת יוגה, אני גם מפיקה אירועים – הלחצים, הדאגות והחרדות שהם חלק בלתי נפרד מההוויה של הפקה, קיצרו לי את הנשימות. ממש קלטתי איך ברגעי הלחץ אני פשוט "לא נושמת" ואיך חוסר הנשימה או הנשימה השטחית מכניסים את הגוף לסטרס נוסף ול"לופ" מזיק. אין ספק שהיוגה לימדה אותי לנשום, לימדה אותי את חשיבות הנשימה ואת החשיבות של איכות הנשימה ובעיקר שיכללה לי את האפשרות לאסוף את עצמי (גם אם רק לרגע), ורק להיות. גם ברגעי הסטרס הכי גדולים.
תשומת לב - בתרגול היוגה המערבי מתרגלים תנוחות, ובכל שיטת יוגה התנוחות והקצב משתנים. לאורך השנים יצא לי לתרגל לא מעט שיטות אצל מורים שונים ולגלות שמה שמשותף אצל כולם זה התרגול החשוב של הקשבה לעצמנו ולתחושות שעולות - התרגול של להיות נוכחים ברגע הזה. בהתחלה זה מתאפשר רק באותה השעה היקרה של השיעור, רק בשקט של הסטודיו ורק על המזרון (או במקרה שלי גם על הסאפ בים). בהמשך תשומת הלב הזאת מאפשרת לקבל בהירות בחיים ולהבין מה עושה לי טוב, איפה אני רוצה להישאר, מה בוער בי לשנות, מה כואב לי והאם זה חוסר נוחות רגעי או האם כאב עמוק יותר ששווה לבדוק.
לפעמים מספיקה רק תשומת לב לשאלות כדי שהתשובות פשוט יצופו... (לא בכוח, לא מתוך מאמץ, רק מתוך ההתבוננות).
דימיון - "אם נעצור לרגע ונשאל את עצמנו מה באמת אנחנו רוצים בחיינו ונשקיע מאמץ מחשבתי ליצירה של מציאות זאת, בסופו של דבר נגלה אותה בחיי היום יום שלנו." הרעיון של שימוש בדמיון לזימון ויצירת מציאות הוא רעיון מוכר, אבל רק תרגול האסאנות (התנוחות) באמת הוכיח לי שהוא אכן מציאותי. לדמיין אותי בתנוחות שנראו לי בלתי אפשריות, מסובכות, אפילו מפחידות - עם הזמן התאפשרו במציאות. אני קוראת לזה "הקסם שבהתכווננות" – וזה בעיני תמצית הקשר של body&mind.
הוקרה - היוגה מכבדת את החיים ומקירה אותם. במהלך כל העשייה הגופנית, הראש והנפש מחבקים את הנשימה, את פעולת הלב, את היותנו גוף חי ונושם. אנחנו מודים לחיים על כל מה שיש לנו, נושאים תפילה חרישית בלב למישהו - לאל, לעצמנו, לכוח עליון אחר שאנחנו לא תמיד מסוגלים להבין. ההוקרה הזו משפיעה מיידית על הפרופורציה והפרספקטיבה בחיים, זו סוג של התמסרות לגוף ולחיים, אהבה עצמית ואהבה לכל, גם אם זה רק לרגעים בתוך הטירוף של החיים.
אמונה והתמסרות - כבר אין את מי להאשים. כמו שהמורה ההודי שלי עונה תמיד אותה תשובה על כל בעיה, בין אם פיזית או נפשית: practice. אז לא, אני לא חושבת שהיוגה היא הפתרון לכל דבר, אבל מה שבטוח, בעיני לפחות, היא מאפשרת מרחב בטוח למציאת פתרונות. בתוך החיים המודרנים, המהירים והלחוצים זה הרבה, הרבה מאוד, בעיקר אם מתמסרים. גם תרגול של אחת לשבוע, באופן קבוע, זאת התמסרות.
אתם מתחברים לכתוב או רק מאד רוצים להתחבר – זה הזמן להתחיל.
מוזמנים!