4 שנים מהיום. עברו מאז שהקשבתי לקריאה הפנימית "לכי לך" הלכתי מארצי, ממולדתי, מבית אבי... ללמוד יוגה בשפה זרה, אצל מורה זר שלא שמעתי עליו קודם, ישראלית יחידה בקבוצת של זרים. אחרי מאבקים פנימיים שנמשכו עד דלהי. כן ללכת על זה. לא ללכת על זה. אצל מי. איך. איפה. מתי. שלל המלצות. שלל אופציות. כשכל מה שנתבקשתי זה להרפות. וכשלא הרפתי שלחו לי לשם כאפה קטנה בדלהי שתרפה אותי. שתרפא אותי. שתפרה אותי. כי ככה זה. ואז שחררתי. התמסרתי. והגעתי למקום שהיה הכי מדוייק לי. ואז התחיל מסע חדש. והוא מתחיל שוב ושוב ומשתנה ומעמיק בכל רגע מחדש.
פרשת לך לך. הפרשה שאני הכי אוהבת. בשישי הקרוב נתרגל בהשראתה. נזכר שההקשבה ל"לך לך" הפנימי מגיעה בנקודה שבה מתחילים להאמין באמת. להבין באמת שיש יותר מכפי הנראה לעין, שיש עוצמות לגלות, שיש יעוד, יש דרך ויש מי ששומר עלי. ולפעמים כל מה שנדרש הוא להרפות.
נמאסטה. ותודה לאלוהי הפייסבוק על התזכורת
